<h1>שיטה מקובצת — יבמות</h1>
<h2>דף ב:</h2>
[יבמות ז' ע"א] והלא שלמים בכלל היו. והקשה הר"מ מאי קאמר והלא שלמים בכלל היו, והלא כללא בכהנים ופרטא בישראל. ותירץ בישראל נמי [נהיג], דהשתא ומה כהנים שהותרו בקדשי קדשים כשהן קדושים חייבינהו קרא בטומאת הגוף, ישראל לא כל שכן. ואע"ג דאין מזהירין ואין עונשין מן הדין, גילוי מילתא בעלמא הוא. ובתורת כהנים דריש ליה הכי, ישראל מנין, ת"ל כל איש. וקושיא ראשונה היא בתוספות הרא"ש. ומצאתי בר"מ דאין זו קושיא, דאין הכרח של מדה זו, דללמד על עצמו גם כן יצא. ואם אנו יכולים ללמוד גם כן על עצמו אנו לומדים על עצמו. ואם לאו, תלמד על הכלל על כל פנים. וכן משמע הלשון לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. ע"כ גליון.
<h2>דף יא.</h2>
[יבמות נ"ה ע"א] לישתוק קרא משפחה חרופה. גיליון, קשה לי הא איצטריך למעט שלא כדרכה. דלא ניליף ביאה ביאה מיבמה. ונ"ל דאי חייבי לאוין בגמר ביאה אם כן גם היבמה אינה נקנית בהעראה. ומעתה לית לן לאוקומי ולקחה לו דכתיב ביבמה לשלא כדרכה, אלא לשום דרשה אחריתי, משום דלהקים שם משמע בכדרכה ובגמר ביאה. ולהכי קאמר שפיר אם כן לישתוק קרא וכו'. דכל חייבי לאוין נמי בכדרכה ובגמר ביאה. ומדכתיב בשפחה חרופה, מכלל דשאר חייבי לאוין בהעראה. אבל שלא כדרכה לא שמעינן מדאיצטריך בשפחה חרופה, (מ)דאיצטריך לאשמועינן דשאר חייבי לאוין בהעראה, דטפי אית לן לאוקומי לחייב בהעראה משלא כדרכה שאינו מקום תשמיש ועיבור. וכיון דחייבי לאוין בהעראה שמעינן משפחה חרופה ילפינן יבמה מינייהו בגזרה שוה דביאה ביאה. וכיון דנקנית בהעראה ולא בעינן ביאה הראויה להקמת שם, מהשתא אית לן לאוקומי ולקחה לו לשלא כדרכה, דלא בעינן אפילו הקמת שם. ומיהו אי לאו דכתיב ולקחה לו לשלא כדרכה, מג"ש דקיחה קיחה לא הוה ילפינן, אלא הוה מצריכינן לכל הפחות מקום הקמת שם. אי נמי משפחה חרופה ילפינן אף לשלא כדרכה לחייבי לאוין, ולא ילפינן יבמה מינייהו בג"ש אלא העראה לחודה כיון דהוי מקום הקמת שם, ולא לענין שלא כדרכה, משום להקים שם לאחיו, כדפרישית. ולהכי איצטריך ולקחה לו לשלא כדרכה. וזה לא יתכן לפירוש ר"י דפירש לקמן [נ"ו ע"ב] דחייבי לאוין לא שמעינן שלא כדרכה אלא מגזרה שוה דביאה ביאה מיבמה. ושוב מצאתי בסוף פרק שני דכריתות [י"א ע"א] קושיא זו בשם הרב רבנו אלחנן. ועוד הקשה שם, דהיכי יליף בשפחה חרופה משכבת זרע העראה ושלא כדרכה, ובסוף ארבעה אחין [ל"ד ע"ב] לא ילפי רבנן דרבי יהודה משכבת זרע אלא העראה ואיצטריך אותה לשלא כדרכה. ולא תירץ משתי קושיות [אלה] כלום. והר"י תירץ על קושיא שניה, דבשפחה חרופה דלא בעינן הוצאת זרע, ולא אתא קרא אלא לאשמועינן מקום הראוי לעיבור, לכך שמעינן תרוייהו. אבל לעיל איצטריך קרא להוצאת זרע, [לכן] אין למעט שלא כדרכה, אבל העראה שמא ממעט מדלא כתיב שכב קרי' וכתיב "זרע", משמע ביאה גמורה. ונראה לי דלא קשיא מידי, דהתם בפרק ארבעה אחין, דאי לאו מיעוטא הוה העראה ושלא כדרכה בכלל ביאה, צריך לרבנן תרי מיעוטי. מאותה דהוי מיעוטא ממעטינן שלא כדרכה, כדפרישית דשלא כדרכה טפי מהעראה. ושכבת זרע, פרט להעראה. אבל אי לאו "אותה" לא הוה ממעטינן משכבת זרע אלא שלא כדרכה. אבל גבי שפחה חרופה אי לא כתיב נמי שכבת זרע הוה ממעטינן תרוייהו, שלא כדרכה והעראה. דמהיכא תיתי. אדרבה מדכתיב גבי עריות העראה ושלא כדרכה, מכלל דכל חייבי לאוין בכדרכה ובגמר ביאה. ולא כתיב שכבת זרע אלא לאשמועינן דשאר חייבי לאוין בהעראה. להכי משמע שפיר משכבת זרע כדרכה וגמר ביאה, וילפינן לכל הפחות דשאר חייבי לאוין בהעראה ושלא כדרכה בג"ש דיבמה, כדפי' לעיל. עכ"ל הגיליון.
